היום הראשון למסע

עולים למטוס

בבית היתומים של יאנוש קורצ׳ק

בית הקברות היהודי בוורשה

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם ל- תגובות לפרסום (Atom)

נזכור / אבא קובנר

נזכור את אָחֶינו ואחיותֶינו,

את בתי העיר ואת בתי הכפר,
את רחובות העיירה שסָאַנוּ כנהרות
ואת הפונדק הבודד עלֶי אורַח
את הישיש בקְלָסְתֶר פניו
את האם בסודַרָה
את הנערה בצמותיה
את הטף.

את אלפי קהילות ישראל על משפחות האדם
את כל עדת היהודים
אשר הוכרעה לטבח על אדמת אירופה

מידי הכּורֶת הנאצי.
את האיש שזעק פתאום ובזעקתו מת .
את האישה שחבקה את תינוקה אל ליבה וזרועותיה צנחו.
את התינוק שאצבעותיו מגששות אל פיטמת האם והיא כחולה וצוננת. את הרגלייםשביקשו מפלט ולא היה מנוס עוד.

ואת שקפצו ידיהם לאגרוף
האגרוף שאחז את הברזל
הברזל שהיה לנשק החזון הייאוש והמרד
והם פקוחי העיניים
והם שהשליכו נפשם מנגד וידם קָצְרַה מלהושיע.

נזכור את היום.
את היום בצהריו.
את השמש שעלתה על מוקד הדָמים
את השַמים שעמדו גבוהים ומחרישים
נזכור את תִלֵי האֶפֶר אשר מתחת לגנים הפורחים.
יזכור החי את מתָיו
כי הנה הם מנגד לנו
הנה ניבטות עיניים סביב סביב
ולא נשתוק,

עד יהיו חיינו ראויים לזכרם.

אושוויץ

מחנה הריכוז וההשמדה אַוּשְׁוִויץ, מגרמנית: Auschwitz, בפולנית: Oświęcim שבדרום פולין היה הגדול במחנות ההשמדה שהקימה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, ובו נרצחו כמיליון ומאתיים אלף נפשות, בהם כמיליון ומאה אלף יהודים (91%), יותר מבכל אתר אחר במהלך המלחמה.‏[1] היה זה מחנה ההשמדה שפעל במשך הזמן הרב ביותר (מיוני1940 עד ינואר 1945) מכל מחנות ההשמדה, ובו הגיע לשיאו תיעושו של רצח ההמונים.

באושוויץ היו שלושה מחנות מרכזיים: אושוויץ I, שהיה מחנה הריכוז הראשוני ושימש מרכז מנהלי למערכת המחנות, ובו נרצחו כ-75,000 אינטלקטואלים פולנים וכ-15,000 שבויי מלחמה סובייטיים; מחנה אושוויץ II (בִּירקֶנַאוּ) (Birkenau), שבו התבצעה עיקר השמדת היהודים, ובו נרצחו כמיליון ומאה אלף יהודים, וכ-22,000 צוענים; ומחנה אושוויץ III (מוֹנוֹבִיץ) (Monowitz), שפעל כמחנה עבודה עבור חברת אִי גֶה פַארבֶּן. מעבר לשלושת המחנות הללו פעלו סביב אושוויץ כארבעים מחנות משניים, שבהם הועבדו יהודים בעבודות פרך.

שער הכניסה למחנה הריכוז אושוויץ I, שמעליו התנוססה הכתובת "העבודה משחררת" (Arbeit macht frei), כמו גם פסי הרכבת המובילים לפתח מחנה ההשמדה אושוויץ II בירקנאו, נחקקו בזיכרונם של רבים כסמל מרכזי לשואה ולהשמדתם של היהודים. המונח "אושוויץ" הפך לשם נרדף לשואה, ולסמל לרוע ולאכזריות האדם, לעינויים ולסבל.

ב-1979 הוכרז אושוויץ אתר מורשת עולמית מטעם ארגון אונסק"ו.

מתוך: רפופורט ס., (עורכת) בין תמולנו למחרנו, אסופת מקורות לטקסי זיכרון לשואה

אֲנַחְנוּ הַהֲרוּגִים תּוֹבְעִים דִּין / אלמונית
לֹא תִּרְאֶה עַל קִבְרֵנוּ פְּאֵר שֶל מַצֵּבוֹת,
לֹא יִמְצְאוּ שָם פֶּרַח וּבְרוֹש,
גַּם לֹא זֵרִים כְּסִימָן לְעַצֶּבֶת
וְלֹא מַלְאָכִים מַרְכִּינֵי ראֹש
אֵין שָם פַּס פָּז, לֹא בַּת קוֹל מְאַוְּשֶת
גַּם לֹא נֵרוֹת בְּאֵש הַתָּמִיד.

נגד פרידה / נתן זך

הַחַיָּט שֶׁלִּי הוּא נֶגֶד פְּרֵדָה.

לָכֵן, כָּךְ אַָמַר, לֹא יִסַּע עוֹד, אֵינוֹ

רוֹצֶה לְהִפָּרֵד מִבִּתּוֹ הַיְּחִידָה. הוּא בְּהֶחְלֵט

נֶגֶד פְרֵדָה.

פַּעַם נִפְרַד מֵאִשְתוֹ וְאוֹתָה

שוּב לֹא רָאָה (אוֹשְוֵיץ). נִפְרַד

מִשָּׁלֹשׁ אַחֲיוֹתָיו וְאַף אוֹתָן

לֹא רָאָה (בּוּכֶנְוַאלְד). פַּעַם

נפרד מאימו (אביו מת משיבה טוֹבָה).

עַכְשָׁיו הוּא

נֶגֶד פְּרֵדָה.

בְּבֶּרְלִין הוּא הָיָה

מכרו שֶׁל אָבִי. הֵם בִּלּוּ בַּנְּעִימִים

בְּבֶּרְלִין הַהִיא. אוֹתָהּ תְּקוּפָה

חָלְפָה, אֲרוּרָה. מֵעַתָּה

לֹא יִסַּע. הוּא

בְּהֶחְלֵט

(אָבִי מֵת בֵּינְתַיִם)

נֶגֶד פְּרֵדָה.

שיחת פליט מכבשני אושוויץ - משה שמואל,

באושוויץ מחקו את שמי ונתנו לי מספר. זה כל רכושי שהצלתי לפליטה. ‏1.1.1.4.5.7.7.

- הרבה דברים, חביבי, למדתי שם, באושוויץ. ודבר זה לא אשכח לעולמים: כי כל ישראל חברים. כולם נדחקו בתור אל המשרפות. כולם, כולם. כל מי שבשם ישראל יכונה.

היה שם יהודי צדיק אחד, מפולין, יהודי מגיטו וארשה. שמו היה רבינוביץ."רבינוביץ" נתן לנו הסאלוניקאים, קשר מחתרתי אל אנשי הזונדר-קומנדו, שומרי הסף של בתי הכבשנים. רק הצדיק הזה רבינוביץ מוארשה, לא התייאש אף מהם. ומה הוא מצא והשיג אצל ה"זונדרס", זה לא יאומן כי יסופר

מחנה העבודה פלאשוב

פְּלַאשוֹב בגרמנית: KZ Plaszow; בפולנית: Płaszów היה מחנה ריכוז ליד העיר קרקוב שבפולין, שפעל החל מקיץ 1942 כמחנה לעבודות כפייה -10. בינואר 1944 הוסב רשמית למחנה ריכוז. האסיר האחרון במחנה גורש לאושוויץב-14 בינואר 1945, יום לפני שחרור העיר קרקוב מן הכיבוש הנאצי.

בקיץ 1942 בנו עובדי כפייה פולנים את המחנה. המחנה היה מיועד לכליאתם של אסירים "כשירים לעבודה" מגטו קרקוב. המחנה הוקם על שטחם של שני בתי קברות יהודייםליד הכפר פלאשוב (בפרבריה הדרומיים של קרקוב) - בית הקברות החדש ברחוב אברהם ובית הקברות הישן ברחוב ירוזולימסקה. המחנה הורחב מספר פעמים והגיע ב-1944 לגודל של למעלה מ-880 דונם. ב-1941, לאחר ההרחבה הראשונה, הובאו למחנה האסירים היהודיים הראשונים. לפני פינוי גטו קרקוב, היו במחנה כ-2,000 אסירים, ולאחריו מעל 10,000.

מפקד המחנה היה אונטר-שטורמפיהרר סג"ם אמון גת, מפקד אס אס מווינה. ב-13 במרץ 1943 פיקח גת באופן אישי על חיסול גטו קרקוב והעברת כל תושביו למחנה פלאשוב. תחתיו שירתו מספר גברים ונשים מהאס אס, כולל מתנדבי אס אס אוקראינים. בנוסף, שירתו במחנה כ-600 מאנשי יחידות גולגולת המת בהם גרטרוד הַיְיזֶה (Heise), לואיס דַאנְץ (Danz), אליס אוֹרְלוֹבְסקי (Orlowski) ואנה גֶרְוִוינג (Gerwing). באוגוסט ובספטמבר 1943 חוסל גם גטו בוכניה, ויהודיו נשלחו לפלאשוב.

המחנה היה ידוע כמחנה עבודה שסיפק כוח עבודה לתעשייה הצבאית ולחציבת אבנים. שיעור המוות במחנה היה גבוה מאוד. אסירים רבים, כולל מספר ילדים ונשים, מתו מטיפוס, רעב והוצאות להורג. פלאשוב ידוע לשמצה בשל מטווחי הירי שנערכו בו, הן על יחידים והן על קבוצות. כל המסמכים שנגעו לרצח ההמוני בפלאשוב הופקדו על ידי גת בידי אשת האס אס אורלובסקי. היא החזיקה בהם עד לסיום המלחמה, ואז השמידה אותם במסגרת תוכנית 1005 להעלמת ראיות. אורלובסקי תוארה על ידי האסירים לאחר המלחמה כאשת אס אס בלונדינית, יפת תואר וסאדיסטית, שאהבה להצליף באסירים, ובין היתר הצליפה על נשים צעירות מסביב לעיניהן.

בינואר 1945 עזבו אחרון האסירים ועובדי המחנה את פלאשוב בצעדת מוות לאושוויץ, כולל מספר נשות אס אס. רבים מאלו ששרדו את הצעדה נרצחו עם הגעתם. הצבא האדום שחרר את המחנה, שהיה כבר ריק מאדם ומהוכחות לרצח שהתרחש בו, ב-20 בינואר 1945.

כיום, במקום שבו היה המחנה נמצא שדה ריק, עם אנדרטה בודדה שמנציחה את העובדה כי שכן בו מחנה ריכוז.

מכרה המלח בוייליצ'קה - Kopalnia soli Wieliczka

במרחק של 10 קילומטרים ממרכז העיר קרקוב, נמצאת אחת מהאטרקציות המעניינות והמיוחדות ביותר בפולין, המושכת אליה מדי שנה כמיליון תיירים מכל רחבי העולם: מכרה המלח בעיר וייליצ'קה (Wieliczka).

המכרה הוא למעשה עיר תת-קרקעית הבנויה בעומק של כ-327 מטרים מתחת לפני האדמה, וכוללת מעברים רחבים ומחילות צרות, כ-2,400 חדרים, אולמות וגלריות הפזורים על פני תשעה מפלסים (שהגישה אליהם נעשית באמצעות מדרגות או מעלית). בסך הכל משתרע האתר על פני יותר מ-300 קילומטרים.

בנתיב שהוכשר עבור המבקרים (בסיור הנמשך בין שעתיים לשלוש שעות, בטמפרטורה קבועה של 14 מעלות צלזיוס), ניתן להתרשם מיצירות אמנות רבות העשויות על טהרת המלח. האטרקציה המרכזית של העיר התת-קרקעית היא הכנסייה המרהיבה, Święta Kinga, שעל קירותיה קבועות תמונות המתארות אירועים מהתנ"ך.

העבודה במכרה החלה במאה ה-11 ונכנסה להילוך גבוה במאה ה-13, כאשר הכורים עמדו על פוטנציאל הפקת המלח במקום, וייסדו את "חברת כריית המלח של קרקוב". המכרה היה למקור הכנסה מניב: במאה ה-14 התבסס כשליש מתקציב המדינה של מלך פולין, קזימיר הגדול, על תוצרת המכרה. בשנת 1772 עברה הנהלת המכרה לשליטה של חברה אוסטרית, שהחלה להטמיע שימוש במכונות שזירזו את תהליכי העבודה. בתחילת המאה ה-19 התפתחה במקום תיירות מרפא, שהגדילה את ההכנסות.

עם כיבוש פולין על ידי כוחות גרמניה הנאצית, בחודש ספטמבר של שנת 1939, הועברו למכרה עובדי כפייה - פולנים ויהודים. את עבודתם של כמה מאות יהודים, שהובאו למכרה ממחנה אושוויץ, ניתן לראות, בין השאר, ב"מערת היהודים", שעל קירות המלח שלה נחצב מגן דוד.

ב-8 בספטמבר של שנת 1978 הוכרז המכרה כאתר מורשת עולמי תרבותי על ידי אונסק"ו, וב-8 בספטמבר 1994 הכריז עליו נשיא פולין כאתר מורשת לאומי. ב-30 ביוני 1996 הופסקו עבודות כריית המלח, והמכרה הפך למיזם תיירותי. כמויות המלח הקטנות המופקות כיום באתר משמשות בעיקר למכירה בחנויות המזכרות הנמצאות בו.

אלטשול - בית הכנסת הישן בקרקוב

בית הכנסת העתיק ביותר בפולין, המשמש עד עצם היום הזה כבית תפילה, הוקם במאה ה-15 על ידי פליטים יהודים מהעיר פראג שבצ'כוסלובקיה (כיום צ'כיה). בית הכנסת, שנבנה בחלקו הדרומי של רחוב Szeroka בעיר קרקוב, היה למעשה העתק של בית הכנסת בפראג - שנקרא האלטשול (Alte Schul). הבניין בפולין, שנבנה בסגנון גרמני-גותי, עלה באש בשנת 1556. כארבע שנים לאחר מכן הוא עוצב מחדש על ידי הארכיטקט האיטלקי מתיאוס גוצ'י, ששיווה לו מראה בסגנון הרנסאנס. במחצית השנייה של המאה ה-16 ובתחילת המאה ה-17 היו בבית הכנסת בפולין שני בתי תפילה, שחוברו באמצעות מסדרון, ובניין נוסף ששימש את הנהלתו. קומפלקס המבנים היווה למעשה את המרכז הדתי והאדמיניסטרטיבי של הקהילה היהודית בקרקוב. בית הכנסת עבר שיפוצים מספר רב של פעמים - בשנים 1904, 1913 ו-1923. במהלך מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין, בזזו הנאצים את בית הכנסת, הרסו את חלקו הפנימי והפכו אותו למחסן. בסוף שנת 1944 התמוטט חלק ניכר מתקרת בית הכנסת. בשנת 1956 החלו עבודות לשיפוץ ושיקום בית הכנסת, שהסתיימו שלוש שנים מאוחר יותר. במסגרת הסכם בין הקהילה היהודית של קרקוב לבין המוזיאון ההיסטורי של קרקוב, שב בית הכנסת לייעודו המקורי כבית תפילה, ובמקביל הפך למוזיאון.

אוסקר שינדלר

1974-1908 חסיד אומות העולם גרמני. ש' נולד בצוויטאו שבחבל הסודטים. בסוף 1939 הגיע ש' לקרקוב ושם קיבל שתי חברות, שנלקחו מידי בעליהן היהודים, ושעסקו בייצור כלי מטבח מאמיל ובמכירה סיטונית של המוצרים. את אחת משתי החברות ניהל ש' כנאמן של מינהל שלטון הכיבוש הגרמני. כעבור זמן מה הקים ש' מפעל אמייל משלו בז'בלוצ'יה הסמוכה לקרקוב, העסיק בו בעיקר עובדים יהודים, וכך הגן עליהם מגירושים. בראשית 1943, כאשר החל חיסול גטו קרקוב ויהודים רבים נשלחו למחנה פלשוב, ניצל ש' את קשריו הטובים עם פקידים גרמנים בכירים במינהל החימוש, כדי להקים סניף של מחנה פלשוב בתחום המפעל שלו לכ-900 יהודים, ובכללם יהודים שלא היו כשירים ומתאימים לעבודת הייצור במפעל, וכך הצילם מזוועות המחנה. באוקטובר 1944, עם התקרב הצבא הרוסי הסובייטי, קיבל ש' רשות להקים מחדש את החברה שלו שכבר חדלה להתקיים, והפעם כחברה לייצור חימוש . במבצע יחיד במינו בתולדותיה של אירופה שבשלטון הנאצים הצליח ש' להעביר לברינליץ 800-700 גברים יהודים דרך מחנה גרוס-רוזן, וכ-300 נשים יהודיות דרך אושוויץ. בברינליץ זכו היהודים ביחס אנושי ובטיפול אנושי ככול האפשר בנסיבות ההן, במזון, בטיפול רפואי ובמילוי צרכים דתיים. כאשר נודע לש' שרכבת ובה עצירים יהודים שהוצאו ממחנה גולשוב ש' התמסר לטיפול אנושי בעובדיו היהודים ודאג במסירות לצרכי גופם ונפשם. הוא ניצל את קשריו הטובים עם שירות המודיעין של הצבא הגרמני, וידידים במשרות בכירות, בשירות הממשלה, ועמדו לו סגולותיו האישיות וחוש ההומור שלו להתיידד עם מפקדי ס"ס בכירים בפולין ולהשתלב בחברתם. הדבר סייע לו מאוד כאשר נזקק לעזרתם לקבל טובות חשובות, כגון שיפור תנאי היהודים שבחסותו ומיתון העונשים על עבירות שעברו. ש' נאסר כמה פעמים, כי הגסטפו האשימה אותו בשחיתות, אך שוחרר בהתערבותם של מכריו וידידיו במשרדי הממשלה בברלין. ב-1962 העניק יד ושם לש' את התואר חסיד אומות העולם.

גטו קרקוב

ב-3 במרץ בא הגזרה על הקמת הגטו בקרקוב, עם הבהרה שסגירתו הסופית תהיה ב-21 לחודש. מיקומו נקבע ברובע פודגוזה (בגלל מיקומו המרוחק מהעיר, בית ישנים מאוד בצפיפות גבוהה וברמה הומניטארית נמוכה), שנמצה בגזה הימנית של נהר הוויסלה. היהודים קיבלו את הגזרה בפחד ודיכאון. האוכלוסייה הפולנית שגרה ברובע הפודגוזה קיבלו את הבשורה בזעם ותדהמה ולא רצו להעתיק משם את מגוריהם. הפולנים ניסו לבטל את הגזירה, אך הצליחו רק להביא לדחיית הקמת הגטו במקצת. רוב היהודים שעמדו לעבור לגטו לקחו רק את החפצים הנחוצים ביותר. את שאר הדברים העדיפו להרוס מאשר להשאיר שלם מאחור לגרמנים. רכוש רב נמכר לפולנים ולמרות שהמחירים ירדו עקב ההיצע הגדול, ליהודים היה חשוב כל פרוטה. בחלוקת הדירות עסק היודנרט (ההקצבה היה 2 מ"ר לאדם, או חדר עם חלון לשלושה אנשים). בד"כ בדירה גרו כמה משפחות (שגרם ללא מעט סכסוכים שנפתרו רק ע"י הוועדה המשפטית של היודנרט). הלכלוך הצטבר ברחובות (שרותי האשפה לא יכלו לעמוד בעומס), היה מחסור במים ובתאורה ברחובות. לא היו גנים כלל בשטח הגטו. עם זאת היה לגטו קרקוב יתרון על שאר הגטאות: שלא כמו שאר הגטאות, מחשש למגפות, הגרמנים הרשו לרוקח הפולני תדאוש פאנקייוויץ לנהל את בית המרקחת שלו בכיכר ז'גודה. רשמית, לא נועדו לגור בגטו יותר מ- 15 אלף אנשים, אך ניתן להסיק שבסוף 1941 היו בגטו 17 אלף.

יער ז'ביליטובסקה גורה

כעשרת אלפים איש, ביניהם 800 ילדים, טמונים בקברי האחים הגדולים ביער בוצ'ינה, הסמוך לכפר זביליטובסקה גורה (Zbylitowska Góra) שבפולין. הקורבנות נרצחו ביער בוצ'ינה (Buczyna) במסגרת האקציות של יהודי טרנוב הסמוכה. טרנוב הייתה בין הערים הראשונות שאליה נכנסו כוחות גרמניה הנאצית, בסמוך לפריצת מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין.

בורות ההריגה

הגרמנים היו אוספים את כל יהודי המקום אל גיא הריגה מרכזי. כשהיהודים הגיעו לשם הם היו צריכים לחפור בורות ואחר כך להתפשט, הנאצים ועוזריהם המקומיים היו יורים בהם והקורבנות היו נופלים לתוך הבורות. לאחר מכן היו הבורות מכוסים בעפר. קיימות עדויות רבות על אנשים שהפילו עצמם לבורות למרות שלא נפגעו מן הירי ולאחר שעות חילצו עצמם מתחת להררי הגופות. בשיטה זו נרצחו קרוב ל-2,500,000 יהודים, מרביתם באזורים שנכבשו על ידי הנאצים בשטחי ברית המועצות, שכללו את מזרחה של פולין, המדינות הבלטיות וחלקים מרומניה) . אתרים ידועים של בורות ירי הם באבי יאר, שבו נרצחו יהודי קייב והסביבה, פונאר שבו נרצחו יהודי וילנה והפורט התשיעי בקובנה שבליטא. הנאצים הגיעו להכרה שהשיטה איננה יעילה, בזבזנית מבחינת תחמושת, ומותירה צלקות בנפשותיהם של החיילים הגרמנים בגלל הקשר הבלתי אמצעי שנוצר בין הרוצח לבין קורבנו, ולכן, כאמצעי עיקרי להשמדה המונית, הכניסו הנאצים לשימוש בסוף שנת 1941 שיטה חדשה של הרג באמצעות גז, שהלכה והשתכללה במרוצת הזמן. במקום בורות הירי הוקמו מחנות השמדה

הפרפר /פבל פרידמן

אחרון היה. אחרון האחרונים.
וכה שבע, מר וססגוני-
אשר, אולי, אי שם בזרוח שברירים של לובן אבנים
נראה צהוב.
ובשאתו כנפיים מעלה מעלה
עף לנשק את אחריתו של עולמי.

זה שבועות שבעה
שפה אני-
כלוא בגטו.
פה מצאוני יקירי.
קורא לי פרח שן-הארי גם פה.
והערמון שבחצר בלובן פריחתו מושיט אלי כפו
אבל פרפר אני פה לא ראיתי.
וזה היה האחרון, אחרון האחרונים.
כי פרפרים אינם חיים
בגטו.

מיידנק

(Majdanek). מחנה ריכוז של הופן ס"ס (Konzentrationslager der Waffen SS Lublin

). המחנה הוקם בפרברי לובלין, ונקרא מיידנק טטרסקי (Majdanek Tatrski) או מיידנק.

מחנה מיידנק הוקם על-פי צו של הימלר בעקבות הסכם עם פיקוד הורמכ ט בדבר מסירת

חלק מהשבוי ים הסובייט יי ם לידי הס"ס והתוכניות לגירמון המ זר ח. למפקד הס"ס והמשטרה

במחוז לובלין , אודילו גלובוצניק, היה חלק מכריע בהקמת המחנה. עד 1943 כונה המחנה

'מחנה לשבויי מלחמה של הופן ס"ס לובלין' Krieggsgefangenenlager der Waffen SS

(LUBLIN). למעשה לא היה המחנה מיועד לאסירים מסוג מיוחד. מתפקידו היה לסלק

ולהשמיד את אוייבי הרי י ך השלישי, לסייע בהשמ דת היהודים וכן בגירוש ובייש וב -מחדש

באזור זמושץ '. מחנה מיידנק השתרע על כ-270 הקטרים של שדה בור סמוך לכביש לובלין-

זמושץ -חלם. הוא היה מוק ף ב גדר תיל כפולה, מחוברת למתח גבוה, ולאורכה 18 מגדלי

שמירה בגוב ה 8.80 מ'. מצויידים בפנסים ניידים, ו-130 נקודות תאורה.

המחנה חולק לחמישה אזורים בעלי ייעוד שונה, ובכללם איזור לנשים ולבני-ערובה. נבנו

בהם 22 צרי פים לאסירים, בהם שניים למטרות מינהלה וכלכלה. היו במחנה עמודי-תלייה

מעץ, תאי גזים בשטח שבין האזור ים וקרמטוריום קטן. ליד המחנה הוקמו בתי-מלאכה,

מחסנים, מחסני פחם, מכבסות ועוד. בסך-הכול נבנו 227 צריפים , שבעה תאי גזים

ובספטמבר 1943 – קרמטוריום גדול ובו חמישה תנורים. החלק המיועד לצוות אנשי הס"ס

כלל קסרקטינים, קזינו וצריפי המיפקד ה. עד לשחרור המחנה הצליחו להשלים חמישית

מתוכנית הבנייה, שכללה מגורים ל-250,000 אסירים, בניית מפעלים, תאי גזים חדשים וכן

קרמטוריום בעל הספק רב יותר. במחנה נאסרו בתקופת פעילותו כ-150,000 נפש מ-28

ארצות, בני 54 לאומים.

תאי הגזים

אמצעי 'יעיל' לרצח המונים בידי הנאצים. הנאצים השתמשו בתאים ניידים ונייחים כאחד. השימוש המתועד הראשון של רצח המונים בתאי גזים היה בדצמבר 1939, כאשר השתמש זונדרקומנדו [קומנדו מיוחד] של הס"ס בחד-תחמוצת הפחמן כדי לרצוח חולי נפש פולנים. בינואר 1940, לאחר שנבדקה השיטה לראשונה בניסויי רצח, החליט גם ויקטור ברק, ראש מיבצע ‘אותנסיה’ [המתות חסד], על שימוש בגז חד-תחמוצת הפחמן נקי [Carbon Monoxide] לפעולותיו. במוסדות שבהן התנהלה האותנסיה, הוסוו המיתקנים להמתה בגז כחדרי מקלחות, ומכלי הפלדה שהכילו את הגז חוברו לקיר החיצוני של תאי הגזים.

אחרי הפעלת ה'פתרון הסופי' בקיץ 1941, הוכנסו תאי הגזים כאמצעי לרצח המונים של יהודים. בדצמבר 1941 החל השימוש בהם בחלמנו, בידי הזונדרקומנדו של הס"ס 'לאנגה', שהשתמש במשאיות ניידות שנבנו וצוידו למטרה זו. על המשימה הזאת הופקד מאז ספטמבר 1941 ה'משרד הראשי לביטחון הרייך'.

שלא כפי שנהגו במיבצע אותנסיה, היה גז הפליטה של המשאיות מועבר אל תוך המשאית הסגורה. אפשר היה לרצוח בכול פעם 40-60 נפש, על-פי גודל המשאית. בסך-הכול נבנו 20 תאי גזים ניידים, וברובם השתמשו ארבע האיינזצגרופן [עוצבות מבצע] שהיו פרושות בשטחי ברית-המועצות.

בפברואר 1942 הוכנו ונבנו בבלז'ץ תאי הגזים הנייחים הקבועים הראשונים, שהיו אמורים לבוא לכלל שימוש במסגרת ה'פתרון הסופי'. אחרי כמה נסיונות של רצח בגז, במיכלי חד-תחמוצת הפחמן ובגז פליטה, נבחרה האפשרות השנייה כטובה יותר, בגלל היותה זולה יותר ומכיוון שלא היתה כרוכה באספקה סדירה מיוחדת. במרס 1942 החלו רציחות סדירות בבלז'ץ, בשלושה תאי גזים שהיו בצריף עץ נפרד. המקום השני שבו התקינו תאי גזים היה סוביבור, והפעלתם שם החלה במאי 1942, אך שם היו תאי הגזים במיבנה לבנים, עם יסודות בטון. השלישי והאחרון ממחנות ההשמדה במסגרת 'מבצע רינהרד' היה טרבלינקה; את שלושת תאי הגזים במחנה ההוא ניתן היה לאטום הרמטית, שלא בדומה למצב בשני מחנות ההשמדה האחרים. בקיץ ובסתיו 1942 הורחבה במידה ניכרת הקיבולת של שלושת מחנות ההשמדה, על-ידי הגדלת תאי הגזים הקיימים ותוספת של תאים חדשים. וכך אפשר היה לרצוח בעשרת תאי הגזים של טרבלינקה 2,500 נפש במחזור אחד שארך שעה. כול ,תאי הגזים במחנות ההשמדה הוסוו, ושוותה להם צורה וחזות של מקלחות. בטרבלינקה אף הרחיקו הנאצים לכת, נטעו ערוגות פרחים ויצרו במקום סביבה נעימה ונאה למראית-עין, וכך הגיעו להטעיה מושלמת.

ב-3 בספטמבר 1941 ניסו באושוויץ לראשונה את תהליך הרצח בגזים במחנה 1. נעשה שימוש בגז ציקלון בה [גז ציאנידי] על שבויי מלחמה סובייטים כהכנה לרצח המונים היהודים שבבירקנאו. התברר שהציאניד יעיל בהרבה מגזי הפליטה של דיזל ששימשו למטרה זו במחנות ההשמדה שבגנרלגוברנמן, ומפקד מחנה אושוויץ, רודולף פרנץ הס, החליט להשתמש בו. מתקני הרצח בגזים שהיו באושוויץ לא יכלו בשום אופן למלא את הדרישות, וכמה פעמים צריך היה להגדילם.

במידנק החלו ברצח המונים בגזים בספטמבר 1942, ובאביב 1943 השתמשו במיכלי חד-תחמוצת הפחמן, שהוחלפו לאחר מכן בגז ציקלון בה. תא גזים אחד פעל בכול אחד מן המחנות האלה: מאוטהאוזן (מסתיו 1941), נוינגמה (מספטמבר 1942), זקסנהאוזן (מאמצע מרס 1943), שטוטהוף (מיוני 1944) ורונסבריק (מינואר 1945). בכול המחנות הללו השתמשו בציקלון בה.

אומשלגפלץ - כיכר השילוחים

מיד לאחר הקמת טרבלינקה, החלו בהעברת יהודים עם מזוודה של 25 ק"ג לאדם, בתואנה של מקום עבודה במקום אחר. הכיכר הפכה להיות למקום האימה.

הכיכר ממוקמת ליד רחובות זמנהוף וסאבקי בצפון גיטו וורשה סמוך לתחנת רכבות משא וליד בית הספר המקצועי. מחצר האומשלאגפלאץ, לאחר ריכוזם, נשלחו רוב יהודי וורשה לטרבלינקה ומיעוטם למחנות אחרים. התחנה החלה לפעול עם האקציות הראשונות בקיץ 1942. כיום שטח האתר מצוין בקיר כמצבה ובו כתובות בפולנית, יידיש ועברית המציינות את המקום.

אנדרטת רפפורט

אנדרטת רפפורט מורכבת משני חלקים הגוללים את סיפור גורלה של הקהילה היהודית בוורשה. בחלק אחד, הנקרא "מרד", מוצגים הלוחמים היהודים, במרכזם ניצב מרדכי אנילביץ, ומודגש סיפור הגבורה היהודי - המאבק נגד האויב הנאצי. בחלקה השני של היצירה, הנקרא "שואה", ניתן לראות גברים נשים וטף יהודים הכמהים הולכים אל מותם על רקע ההרס והחורבן בגטו.

האנדרטה נבנתה על ידי נתן רפפורט, בסיוע האדריכל רוזין, והיא נחנכה ביום השנה החמישי למרד גטו ורשה (1948), והעתק שלה גם נמצא במוזיאון יד ושם בירושלים. רפפורט היה אמן יהודי, יליד ורשה, בן למשפחה דתית שנספתה כולה בשואה. רבות מעבודותיו של רפפורט עוסקות במוטיבים הקשורים לשואה וחלקן מוצגות בישראל, כמו פסל מרדכי אנילביץ בקיבוץ יד מרדכי, ואנדרטת מגילות האש ליד כיסלון

מחנה ההשמדה טרבלינקה

מחנה ההשמדה טרבלינקה היה אחד משלושת המחנות שהופעלו במסגרת "מבצע רינהרד" להשמדת יהדות פולין על ידי הנאצים. המחנה הוקם בצפון-מזרח הגנרלגוברנמן, שטח פולין שנשלט על-ידי הנאצים ולא סופח לגרמניה.

המחנה הוקם במרחק של כארבעה ק"מ מתחנת הרכבת והכפר טרבלינקה, במרחק מה מקו הרכבת הראשי בין ורשה לביאליסטוק.

הנאצים הקימו את המחנה באיזור דליל אוכלוסין, מכוסה יער ומוסתר בחורש מסביבו. מאביב 1941 היה במרחק קילומטרים אחדים מן המקום מחנה עונשין שנקרא טרבלינקה 1 ובו הועסקו פולנים ויהודים במחצבה. בסוף מאי-תחילת יוני 1942 הושלמה בניית מחנה טרבלינקה. העבודות נעשו בידי חברות גרמניות והועסקו בהן אסירים מטרבלינקה 1 ויהודים שהובאו מעיירות שבאיזור. בשטח המחנה הוקמו מבנים, תאי הגזים, שלוחה של מסילת ברזל ובורות ענקיים שנועדו להטמין את גופות הנרצחים.

העיירה בוערת / מרדכי גבירטיג

שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה!
עֲיָרָתֵנוּ בּוֹעֲרָה כֻּלָּהּ,
בָּה רוּחוֹת שְׁחֹרוֹת יִסְעָרוּ,
לַהֲבוֹת חֻרְבָּן יִבְעָרוּ,
עִקְּבוֹתֶיהָ לֹא נִשְׁאָרוּ,
הִיא עוֹלָה בָּאֵשׁ.

וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִם
בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה,
בְּלִי כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלַּהַב,
אֵשׁ הָעֲיָרָה.

שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה!
קְרוֹבָה, חַס וְחָלִילָה, הַשָּׁעָה,
כִּי הַלְּהָבוֹת יַתְמִידוּ,
אֶת כֻּלָּנוּ פֹּה יַשְׁמִידוּ,
רַק שְׂרִידֵי קִירוֹת יָעִידוּ
מַה שֶּׁפֹּה הָיָה.

וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִם
בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה,
בְּלִי כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלַּהַב,
אֵשׁ הָעֲיָרָה.

שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה!
רַק בְּיַדְכֶם בִּלְבַד הִיא הָעֶזְרָה.
חִישׁ הוֹשִׁיטוּ יָד אוֹהֶבֶת
וְהַצִּילוּ מֵהַמָּוֶת,
בְּדַמְכֶם כַּבּוּ שַׁלְהֶבֶת,
חִישׁ כַּבּוּ בְּדָם.

מֵרָחוֹק אַל תַּעֲמֹדוּ,
כִּי הָאֵשׁ עוֹלָה.
אַל נָא תְּחַבְּקוּ יָדַיִם,
הַשְּׂרֵפָה גְּדוֹלָה!

בית הכנסת נוזי'ק בוורשה

בית הכנסת ע"ש נוז'יק ברחוב טווארדה 6 שבמרכז העיר, הוא היחיד ששרד בוורשה מלפני השואה. יסדו אותו זלמן בן מנשה נוז'יק, סוחר טקסטיל עשיר, ורעייתו רבקה בת משה, שהיו חשוכי ילדים והחליטו להוריש את הונם לקהילה, לשם הקמתו של בית כנסת חדש בוורשה. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-19 קמה מקרב חברי הקהילה היהודית בעיר ועדה שהופקדה על הקמת בית הכנסת, בה השתתפו זלמן נוז'יק עצמו, יצחק אטינגר, הבנקאי דוד משה שרשבסקי, סגן יו"ר הקהילה אריה לייב דוידסון, יחזקאל קראקוב, יוסף יחזקאל צוקרוואר וב. ריקוורט. הקרקע ברחוב טווארדה 6 נרכשה בשנת 1893 במחיר 157,000 רובלים. הוצאות הבנייה האמירו ל-250,000 רובלים, ואת הסכום כולו תרם זלמן נוז'יק מהונו. הבנייה נמשכה ארבע שנים (1902-1898), ובל"ג בעומר תרס"ב, שחל ביום 12 במאי 1902, התקיימה חנוכתו החגיגית של בית הכנסת החדש והעברתו לידי הקהילה. זלמן נוז'יק נפטר פחות משנה אחר כך, ואשתו רבקה הלכה לעולמה ב-1914.

וכשתשאל איך היה / עירית גרדי

כשתשאל איך היה, אענה :

כשתהיה שם, תדע.

אל תיעלב, פשוט קח רגליך

וסע לשם.

שם תדע להיות

יהודי וגאה.

שם תמצא את העבר העצוב

ואת השמחה שבהווה.

אך גם את הסכנה שבעתיד.

שם תרגיש המון דברים

שיכול להרגיש רק מי שעבר

את החוויה המסעירה הזו

של המסע בעבר למען העתיד.

העתיד שלו ושל הדור הבא.

סע למענך,

סע לשם למענם,

לחוות בעצמך!

דרכו האחרונה / אנדה אמיר

הוא הלך לפניהם כה שקט
כמו לחג הוא כיון צעדיו.
"אנא אן זה נלכה כעת"?
שואלים ותמהים ילדיו, ילדיו.

"אנחנו יוצאים לחופשי,
ראו השער נפתח לרוחה.
לא לבכות רק לשיר (רק לשיר)
שירי חג ושירים של שמחה, של שמחה!

והרחוב התפרש כמו מרבד
לרגלי ילדים יחפים,
השרים "איננו לבד, לבד"
צועדים לנופים היפים, היפים.

כי הדוקטור הוא לא יעזוב
ילדיו הולכים כאן כולם, כולם.
הוא איתנו הולך - (עד הסוף)
הוא איתנו לעד לעולם, לעולם....

יאנוש קורצ'אק

יאנוּש קוֹרצ'אק נולד בוורשה, פולין ב-22 ביולי 1878 או 1879, נרצח ב-5 באוגוסט או 6 באוגוסט 1942 בטרבלינקה". רופא, מחנך והוגה חינוכי, סופר, פובליציסט, פעיל חברתי, קצין בצבא הפולני.

מחנך חדשן, מחבר ספרים בתחום התאוריה והמעש של החינוך, מבשר הפעילות למען זכויות הילד ושוויון הזכויות לילדים. בתי היתומים שהקים וניהל היו אחד הניסיונות המוקדמים בחינוך דמוקרטי, בהם פעל בית הדין של הילדים, בו יכלו הילדים להעמיד לדין גם את מחנכיהםבשנת 1926 ייסד את העיתון הראשון שנכתב ברובו על ידי ילדים – "מָאלִי פְּשֶגְלוֹנְד" ("סקירה קטנה"). חלוץ בתחום שיקום ילדים ובני נוער ואבחון חינוכי, ומחלוצי המחקר בתחום ההתפתחות הפיזית והנפשית של הילד.

יהודי פולני שהצהיר כל חייו על השתייכותו לשני העמים

בית הקברות היהודי בוורשה

בית הקברות היהודי היה בתקופת השואה בתוך תחומי הגטו ושימש כמקום מפגש לכל אנשי המחתרות ששקדו על ארגון המרד הגדול.

בבית הקברות היו כ- 150,000 קברים. הגרמנים נהגו לנתץ את המצבות וכך עשו גם בבית הקברות הזה, אך לא הספיקו לנתץ הכל. רבות המצבות שנותרו שלמות ומאלה שנשברו הקימו קיר זיכרון.

על המצבות היהודיות כתוב בעברית וביידיש, כל מצבה מספרת את סיפורו של הנפטר, אופיו, תכונותיו (בדרך כלל הטובות) ומקצועו.

בבית הקברות היהודי קבורים מספר אישים חשובים שהשפיעו רבות על האוכלוסייה היהודית טרום השואה ובמהלכה

עלה קטן שלי /ישי לפידות

אני הוא עץ מאוד זקן ושבע ימים
ראיתי כבר רוחות עזות ורעמים
אתה עלה קטן מתנועע
בטוח בעצמו, הכל יודע
קח איתך צידה לדרך, את נסיוני
אל תזלזל, אולי זה כל מה שיש לי
כי יש ימים יפים הכל פורח
ויש שעות קשות הכל בורח

תחזיק חזק עלה קטן שלי
כי לא תמיד הכל בחוץ בהיר
ורוח סער וסופה קרה
תזכור ותתחזק אני איתך!
תחזיק חזק עלה קטן שלי.

ולא תמיד הכל נכון הכל מובן
חיים זה לא שיעור חשבון זה גם מבחן
עכשיו עלה קטן הכל רגוע
אך מרחוק אולי ענן מגיע
קח איתך צידה לדרך את ברכתי
חצי הכוס היא מלאה תזכור תמיד
וכשהשמש אל הים שוקעת
אל תדאג מחר היא שוב זורחת!

תחזיק חזק עלה קטן שלי....

אשרי האיש
אשר לא הלך בעצת רשעים
ובדרך חטאים לא עמד
ובמושב ליצים לא ישב
כי אם בתורת אדוני חפצו
ובתורתו יהגה יומם ולילה

תחזיק חזק עלה קטן שלי...

יומן מסע/ אביב גפן

אינספור שבילים ויציאה
רושם בתוך יומן מסע
להתערבב ולא להיבלע
רושם בתוך יומן מסע

והיה אם מישהו בא
אל תסתובב
כי זה תמיד יכול להיות
זה שידליק לך את הלב
יפרוק את הכאב בשלווה

מגע הרוך גובר על המכה
רושם בתוך יומן מסע
כולנו עשויים אבק של אהבה
רושם בתוך יומן מסע

מביטים למעלה ונושאים תפילות
כשבינתיים שוכחים
שהמשמעות לחיות
היא לשאול את השאלות ולענות

והיה אם מישהו בא...